אחריות היהודים - הפרדת החינוך מהמדינה כפתרון מודרני לקיום היהדות

  מאת: צבי ערב

ההוצאה:    ירון גולן   במרכז הספר עומדים שני רעיונות: הפרדת היהדות מהדת והפרדת החינוך מהמדינה. הספר מאיר את היהדות כמהות ולא כדת, תרבות או היסטוריה, ומציע כיוון ליישומה המודרני באמצעות הפרדת החינוך מהמדינה - מהשלטון הפוליטי. בתקופה שבה ערכים אישיים וציבוריים נרמסים לרגלי מציאות חיים כוחנית, אינטרסנטית ודתית-משיחית, הפרדת החינוך מהמדינה לא רק מתבקשת אלא הכרחית במידה ואנחנו מעונינים להעניק סיכוי של ממש להמשך קיומה של מדינת היהודים - מדינת ישראל. הפרדה זו תוביל להקמת רשות חינוך ותרבות אוטונומית וא-פוליטית שתעסוק בענייני הרוח של העם ולא בצרכיה הגשמיים של המדינה.

צבי ערב, בוגר אוניברסיטת ניו-יורק, במאי ומפיק סרטים ותוכניות טלויזיה, יצא למסע של שש שנות לימוד בתחומי היהדות, תולדות עם ישראל, היסטוריה כללית, פילוסופיה וחינוך. התוצאה - הספר המונח לפנינו שפרופ' אניטה שפירא, לאחר קריאת טיוטה שלו, עודדה את מחברו להוציאו לאור, ודר' שלום רצבי (החוג להיסטוריה של עם ישראל, אוניברסיטת תל-אביב), ליווה את כתיבתו. להלן מדבריו של דר' רצבי על גב עטיפת הספר:

"אחריות היהודים הוא פרי מסעו של צבי ערב בתולדות ישראל בו הוא בוחן ומעריך את היהדות בצורה חופשית ובלתי תלויה. נקודת השיא במסע הוא נסיונו המרתק להאיר את מרכז הכובד של היהדות באמצעות המושג האוניברסאלי אחריות. יחודו של הספר מצוי לא רק בניסיון החופשי מדוגמות וממסורות פרשניות להאיר את היהדות כתורה או כדת, אלא גם, ואולי בעיקר, בניסיונו הכן וחסר הפשרות להצביע על כיווני עשייה קונקרטיים שנגזרים ממנה, ולהעניק ליהדותו של היהודי המודרני משמעות ורלבנטיות."

המהות היהודית כפי שצבי ערב מזהה אותה, מעמידה בבסיסה את הערך האוניברסלי אחריות ורואה בו את מימוש החופש מבחינתו הערכית. העיסוק של היהדות מאז היווסדה הוא החתירה האינסופית לקיום חופש האדם בשם נטילת האחריות. היהדות תובעת מהאדם לקחת אחריות על עצמו ולהתחייב בפני החופש באופן מעשי ויום יומי, כלומר חופש = אחריות. מכאן שאת הקיום המודרני של הרעיון הוא רואה בחינוך - חינוך לאחריות, זאת בתנאי שנפריד בין החינוך למדינה.

הגשמת הרעיון היהודי באמצעות הפרדת החינוך מהמדינה, תוביל גם לכתיבת חוקה שלא תאלץ להשתמש באופן בלעדי בפרמטר הדתי לקביעת מיהו יהודי, ותוביל להפרדת היהדות מהדת והדת מהמדינה ולהגדרה מחדש של האזרחות הישראלית.

באמצעות מסע היסטורי רעיוני מתקופת המקרא ועד ימינו, מחבר הספר בין המהות הרעיונית של היהדות לבין המציאות המודרנית, מצביע על כיווני עשייה קונקרטיים (כדוגמת החינוך לאחריות והפרדת החינוך מהמדינה), ומעניק ליהדותו של היהודי המודרני משמעות ורלבנטיות.

הספר קיבל שורה של תגובות מצד אנשי חינוך והוגי דעות הסבורים שהצעתו של צביקה ערב היא הדרך להצלת מערכת החינוך בארץ, ביניהם:

ד"ר נמרוד אלוני, ראש "המכון למחשבה חינוכית" במכללת סמינר הקיבוצים:
"בנוסף לדיון הפרשני והמעניין בדבר מהותה של היהדות, כאיתגורם של בני האדם להוויה של חירות ואחריות, מציב צבי ערב קריאה חשובה ודחופה להצלת מערכת החינוך הישראלית על ידי הפרדתה מן הממסד הפוליטי, עיגונה במורשות ובחזונות של איכות מוסרית ותרבותית, והנהגתה על ידי מיטב אנשי הרוח, החינוך והתרבות של החברה הישראלית."

ד"ר יוסי דהאן מנהל אקדמי - חטיבת זכויות האדם, המכללה האקדמית למשפטים:
" צבי ערב כתב ספר מקורי, אמביציוני ופרובוקטיבי. הציר עליו סובב הספר הוא מושג האחריות. מושג העומד לדעתו של המחבר בבסיס התרבות היהודית ושעל בסיסו יש להשתית את מערכת החינוך הישראלית. החינוך לאחריות אמור להוות הערך המכונן שאותו צריכה להציב מערכת החינוך בראש סדר עדיפויותיה. בעוד שהשיח הישראלי המקובל נוטה להתרכז בשאלת הפרדת הדת מהמדינה, צבי ערב מציע להפריד את מערכת החינוך מהמדינה. קריאת הספר תאתגר גם את הקוראים המתנגדים בחריפות לרעיון זה. בלהט הויכוח על רפורמת דוברת, מציע "אחריות היהודים" מהפיכה מסוג אחר לחלוטין."

מאחורי כתיבת הספר:
מסעו של צבי ערב לגילוי המהות היהודית החל לפני שמונה שנים. לאחר שהחל לגלגל בינו לבינו את הרעיונות המוצגים בספר, יצא, בד בבד עם עבודתו, לשש שנות לימוד בתחומי היהדות, תולדות עם ישראל, היסטוריה כללית, פילוסופיה וחינוך. הלימוד נעשה באופן דידקטי ובהנחיית אנשי אקדמיה. לפני כשנתיים החל בכתיבת הספר. תוך ארבעה חודשים סיים טיוטה ראשונה (שקיבלה חיזוק מפרופ' אניטה שפירא). המשך הכתיבה נעשה כאמור בליוויו של דר' שלום רצבי מאוניברסיטת תל-אביב. לצורך סיום כתיבת הספר נטל צבי שנת חופש מעבודתו על כל ההשלכות הכלכליות והמשפחתיות הנגזרות מכך. בתום השנה הייתה בידו טיוטה מגובשת ששלוש הוצאות הביעו רצון להוציאה לאור.

צבי ערב סיים בהצטיינות חוג לקולנוע וטלויזיה באוניברסיטת ניו-יורק (מגמת בימוי והפקה + מגמה שניה בתולדות האומנות). בשבע עשרה השנים האחרונות עוסק בכתיבה, בימוי והפקה של סרטים ותוכניות טלויזיה ביניהם: "איש משטרה" - סדרת דרמה חינוכית בכיכובו של מכראם חורי, שתי הפקות לטלויזיה החינוכית 2 בשותפות עם יונתן ארוך: "משולש הבידור" - שעשועון מוזיקלי (40 תוכניות) ו"קליק" - שעשועון הכרויות לנוער (35 תוכניות). כמו כן שימש כמפיק בפועל ועוזר במאי בסרטי קולנוע וטלויזיה ישראלים וזרים ביניהם: שורו, שירת הסירנה, מעורב ירושלמי, כתב פלילי, מלאכים ברוח, עולמות נפרדים, המגן האנושי, טיפת מזל, מחץ הדלתא 3, רחובות האתמול, טיולי התנ"ך (סידרת טלויזיה גרמנית) ועוד.

אחריות היהודים הוא ספרו הראשון.

באדיבות הוצאת ירון גולן אנו מביאים לפניכם
מספר קטעים מתוך מתוך הספר

פתח דבר: הפרדת היהדות מהדת

היהדות היא חידה עתיקת יומין ורבת פנים, ובהיותה כזו מעולם לא פסקו לחקור אותה וליטול עליה אחריות מעשית, שכן ביהדות לא התדמית חשובה אלא המהות.

אחריות היא מילת המפתח בחיבור זה, ושני חלקיו העיוניים באים להציג את הרעיון לפיו מהות היהדות = אחריות - אחריות האדם במציאות כפי שהיא. האחריות מושגת כמקיימת החופש מן הבחינה הערכית ומכאן שהיהדות עוסקת בפרקטיקה של חופש האדם תוך חתירה ליצירת אדם חופשי במובנו העמוק ביותר. על פי השגה זו חופש = מחויבות, ולאדם החופשי אין זכויות, כי אם חובות בלבד. עד כמה שזה נשמע פרדוקסלי כרגע, יתבהרו הדברים ללא צורך בעיונים מעמיקים, שכן היהדות היא בראש וראשונה אורח חיים מעשי ולא השקפת עולם אידאית או פילוסופית.

הספר אינו עוסק בניסיון להחזיר בתשובה, אלא בבירור מהות היהדות והצגתה בפני העם היהודי כפי שהוא חי במציאות ולא כפי שהופקעה על ידי החלק הדתי של העם שהכריז עליה בלעדיות. ספק אם חלק זה של העם ימצא את הדברים הבאים קרובים ללבו, אך במסגרת "שלח לחמך על פני המים" יגיעו גם למחוזות רחוקים אלו, ואולי אף ימצאו בהם דברים של טעם.

'אחריות היהודים', כמו הרעיון והעם שאותם הוא בוחן, אינו משורטט על פי חוקיות מקובלת ואינו מחקר במובן המדעי. זהו ניסיון לקחת אחריות על המהות היהודית שאיננה קשורה כלל לאסכולות אקדמאיות. הרעיון מעוגן במקורות ישראל, ובראשו ספר התנ"ך בו אני רואה נכס תרבותי יהודי מעצב ללא הקשרו הדתי, אך עם זאת, אינני מתיימר לבטל את הזיקה הדתית שעמדה לעם ישראל לאורך כשלושת אלפים שנה, ועדיין עומדת לחלקים מסוימים של עמנו. בכל הקשור בעובדות ובהערכות היסטוריות ודתיות, השתדלתי להיצמד לדעות רווחות ומקובלות, אך ההסברים שיש לי לתופעות ולסיפורים בספרי היסוד של היהדות ואלה שהתחוללו במהלך ההיסטוריה של עם ישראל אינם נסמכים על העובדות בלבד, אלא בעיקר על הבנה והתבוננות שלי שנובעים ממכלול שלם של היותי אדם ויהודי המתמודד עם השאלות הללו באופן חופשי. אני מקווה כי הצורה בה בחרתי להעביר את הרעיון והתפתחותו - באמצעות מסע היסטורי רעיוני של העם היהודי, מתקופת המקרא ועד ימינו, מציגה את הרעיון באופן המובן והמחובר ביותר לאלו מבינינו שחשים כיהודים, אך אינם מקבלים את הדת כמגדיר בלעדי ליהדות. הרעיון כשלעצמו הוא פשוט, אוניברסלי ואולי אינו מקורי יהודי, אך אין יהודי ממנו וההיסטוריה של עם ישראל על כל גלגוליה אינה אלא המאמץ והחתירה לקיימו.

כפי שכתב הרצל בהקדמה לספרו 'מדינת היהודים', גם לי נדמה שאין הספר מחדש או מגלה דברים חדשים. הכל גלוי, נכתב ונעשה לאורך ההיסטוריה של העם היהודי. ואכן, רעיון אחריות האדם אינו בגדר חידוש, אלא שבניגוד לזמנים אחרים אני מציב אותו בקידמת הבמה ומנסה לומר את הדברים בצורה יותר מודרנית, מחוברת ומעשית במציאות המורכבת בה אנו חיים מאז חזונו היומרני של הרצל - מדינת היהודים. ניסיון הגשמת החזון היה אולי הדבר הגדול ביותר שקרה לעם היהודי מזה אלפיים שנה, ואין ספק שללא הקמת המסגרת ההכרחית הזאת קשה היה יותר להתחיל לשאול את השאלות הכה מהותיות לקיומנו כיהודים. ועם זאת, מדינת ישראל, עם כל חשיבותה, איננה ערך כשלעצמה, וזאת למרות משקלה האדיר והשפעתה על העם היהודי שלמד לקחת בידיו את גורלו המדיני והפיזי. מדינת היהודים נתפסת בעיני ככלי הקיבול וכאמצעי בו עלינו לממש את הווייתנו היהודית תוך שלטון מדיני עצמי; כשנתחיל את מהלך החיים הזה נגלה כי הוא אינו כל-כך מסובך ואפילו מרתק.

חלקו האחרון של הספר עוסק בצד המעשי של הרעיון ומנסה להתוות לו מהלך חיים שמאפשר את הגשמתו. הגשמה זו תתאפשר כשרעיון אחריות האדם, כמקיים חופש האדם, יתחבר למציאות המודרנית באמצעות החינוך - חינוך לאחריות. החינוך לאחריות נתפס בעיני כקיום היהודי המודרני ועל כך הרחבתי בפרק "חינוך לאחריות". הגשמת מצע רעיוני חינוכי זה תתאפשר רק אם נדע להפריד את החינוך מהמדינה - מהשלטון הפוליטי. הפרדת החינוך מהמדינה, כפי שתארתי אותה, תוביל להקמת רשות חינוך ותרבות א-פוליטית שתעסוק בענייני הרוח של העם ולא בצרכיה הגשמיים של המדינה. על שני פרמטרים אלה - צרכי המדינה וענייני הרוח, אין להתקיים תחת מנהיגות אחת, למרות שעליהם לקיים ביניהם קשרים הדוקים. תפקודה האוטונומי של רשות החינוך והתרבות תוביל להקמתו של היכל הרוח, הוא בית-המקדש בשמו ההיסטורי, המקום בו נקדש את הרעיון היהודי.

אכן, מציאת הנתיב לקיום הרמוני בין רוחו של עם ישראל לגשמיותו, במדינת ישראל או בתפוצות, נמצאת במרכז הספר, ואני מנסה לעשות זאת תוך חיבור בין הרעיון היהודי למציאות, ובאמצעות כלים שמציאות זו מעמידה בפנינו. הגשמת הרעיון מובילה גם לכתיבת חוקה לישראל שלא תיאלץ להשתמש באופן בלעדי בפרמטר הדתי לקביעת "מי הוא יהודי" ושממנה נגזרת גם הגדרת האזרחות הישראלית, שתוביל להפרדת היהדות מהדת והדת מהמדינה. גם הזהות היהודית, על כל גווניה, תקבל מימד מציאותי, ולא רק פורמאלי, שיעמיד את הקשר בין קהילות ישראל, בארץ ובתפוצה, על בסיס הרעיון היהודי ולאו דווקא על ערכי הדת והלאום היהודי.

הפרדת היהדות מהדת איננה שוללת את הדת. אדם באמונתו יחיה. ולמרות הביקורת שיש לי כנגד הממסד הדתי, כמו גילויים רבים כנגד הממסד השלטוני החילוני, זו מופנית בעיקרה אל מול הממסד ולא כנגד הדת. יתרה מזאת, אין לשלול את קיום היהדות על-פי הדת; זו לא רק שמתקיימת מתוך הדת, אלא שבאמצעותה התמודדו היהודים עם רעיונם ולא וויתרו עליו למרות הקשיים הרבים שחוו לאורך הדרך. ואף-על-פי-כן היחס בין הדת למאמיניה כיום איננו כה פשוט כפי שהיה בתקופה בה הדת היתה הכרח המציאות, ועל כך הערתי בפרק: "חמורו של משיח ושקיעת הדת".

כאדם שהגדיר את היהדות כלאום, טען הרצל כי אנחנו אומה על פי הדת, ומכך השתמע שגבול ההגדרה הוא שלא תיתכן דת אחרת לעם היהודי פרט לדת היהודית - אך אין פרושו שעל היהודי להיות דתי. אני שותף לעמדה זו, אך לדעתי כל זאת יתאפשר רק כשנהיה מוכנים להתמודד עם היהדות באופן מעשי, ללא עכבות ודעות קדומות, ונגלה נכונות לקבל על עצמנו את האחריות המעשית הכרוכה בכך.

בכדי להתחיל במשימה זו רצוי להתמודד עם שלוש שאלות שמהוות את המפתח לתודעה היהודית: א. האם אתה יהודי? וכיצד אתה מגדיר את יהדותך? או, מה היא עבורך יהדות? (לא ישראליות) ב. כיצד מתבטאת בחיי היום-יום הגדרת היהדות שלך? ג. מהי החשיבות לה אתה מייחס את היותך יהודי, והאם היית מוכן לוותר עליה בנסיבות כל שהן?

נכון, אלו שאלות ערטילאיות במידת מה, אך למרבית הדתיים יש תשובה חד משמעית לשתי השאלות הראשונות - קבלת עול תורה ומצוות היא על פי תפיסתם היהדות וקיומה בפועל. לעומתם, הרוב הלא דתי נתפס להגדרות כלליות כמו הגורל היהודי, התרבות היהודית, המוסר היהודי, ההיסטוריה היהודית, האתוס היהודי וזיקה נוסטלגית לשורשיו. כל ההגדרות הללו נכונות, אך מהוות רק את התוכן שיצקנו לתוך המהות היהודית. כל המרכיבים הללו, כולל הדת היהודית, נבעו מתוך אותה מהות וקיימו אותה על צורותיהן וגווניהם השונים. אותה מהות מתקיימת מעצמה מתוך הכרה בערך יסוד אחד - אחריות.

רבים וטובים יודעים שלקיחת אחריות היא אולי ערך אידאלי וקשה למימוש מכיוון שהוא הגשמי ביותר והמעשי ביותר; הוא אינו מיסטי או על אנושי והוא אינו תלוי במישהו או במשהו אחר, אלא באדם בלבד. בערך זה החליטה היהדות להתעסק מיום כתיבת הפרק הראשון בתורה, ומתעסקת בו מאז ומעולם - באחריות האדם במציאות כפי שהיא.

פרק 1
בראשית - התגלות הרעיון

המילה אחריות אינה מופיעה בתנ"ך, אך למרות זאת מהות היצירה עומדת בסימן ערך האחריות, כשהיא מציבה את החופש כאתגר מעשי שמתבטא בלקיחת האחריות במציאות כפי שהיא. כבר בפרק הראשון מתוודע הקורא למעשה הבריאה שבו מוצגת המהות בכל חריפותה, בעוד שסיפורו של עם ישראל מתחיל רק שנים עשר פרקים מאוחר יותר בפרשת "לך לך". בהמשך הדברים נגלה מדוע התורה אינה מתחילה מיד בסיפורם של אברהם ועם ישראל - אלא בזמן שהכל התחיל - בראשית. בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. (בראשית א', א')

פסוק זה מכריז בעוצמה גלויה כי הזמן הוא ההתחלה של הכל, אלוהים הוא אחד והוא איננו חלק מן הטבע אלא יוצרו. פרושים לאין ספור התייחסו והאירו משפט ראשון זה, אך למרות הפרשנויות הרבות, לא ניתן להתעלם מההכרזה המאוד ברורה: הזמן הוא המרכיב הראשוני בבריאה והוא זה שמאפשר את מהלך החיים שנוצר מרגע זה ואילך, היוצר הוא האל האחד, החופשי לעשות ככל העולה על רוחו, לו שמורות כל הזכויות ביצירה זו ואין הוא חלק ממנה. המשך הפסקה עומד בניגוד לבהירותו של הפסוק הראשון ומעורר תהיות רבות:

והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים. (שם ב')

כותבי הספר מעבירים לנו תחושה שאקט הבריאה הראשון, שנבע מהחופש המוחלט של אלוהים, ו"טבע הדברים" שנוצרו הוביל לאי סדר, חוסר-ודאות, וחוסר שליטה במצב. אך לפני שנספיק לחשוב על מה שקרה, פותר הפסוק הבא את הכאוס ומציג את המשך מעשיו של אלוהים בצורה מהפכנית. בגישתו החדשה מתגלה לנו אלוהים כבא כוחו של הערך המשמעותי ביותר שמציג התנ"ך; אנו עדים לראשונה לתהליך המתאר כיצד אלוהים לוקח אחריות על יצירתו, וזאת בניגוד ל"טבע הדברים" שהשתמע מההתחלה המאוד ברורה שלו. אלוהים בכבודו ובעצמו שם קץ לבלבול, לכאוס ולחוסר הוודאות במילים הטעונות ביותר בתנ"ך: v ויאמר אלהים יהי-אור ויהי-אור: וירא אלהים את האור כי-טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החושך. (שם ג'-ד')

שורה קצרה זו חושפת בפנינו כי אלוהים לא רק מייצג את החופש באופן מוחלט, אלא שהוא מגלם אותו באופן מעשי בצורת האחריות שהוא נוטל על הבריאה שהפכה לכאוס, ומחולל אותה באמצעות מילים. כלומר, תאור התהליך שמתרחש במילים מלמד אותנו שתחילת האחריות היא במחשבה שמגדירה את בעל האחריות כיצור חופשי המסוגל לחשוב, לבחור ולהחליט מעצמו וזאת גם בניגוד לטבע שלו. במילים אחרות: אלוהים מאופיין כלוקח אחריות על החופש שלו; אלוהים מחליט לקחת אחריות על יצירתו ולהפסיק את התוהו ובוהו. הוא מחליט, מבצע, מבקר. הוא מחליט ליצור את האור, האור נוצר, ומיד הוא מבקר, או מסיק מסקנה ממעשהו: "וירא אלוהים את האור כי טוב". אלוהים עובר מעין תהליך ראשוני של קבלת אחריות ששיאו בהפגנת חוסר ודאותו לגבי התוצאה, לעומת אי הוודאות הקודם שנבע מהמצב הכאוטי עצמו, שכן היה יכול להיות מצב בו היה אלוהים רואה שהאור אינו טוב, כי רק אחרי המעשה עצמו הוא פוסק כי מה שעשה הוא טוב. כלומר, עיקרון אי הוודאות עובר מהיצירה, או המצב, אל היוצר עקב תהליך לקיחת האחריות.

כדי להמחיש תהליך זה ניתן לבחון מצב שמוכר לכולנו: אדם מחוסר עבודה שאינו רואה מוצא למצוקתו ומתנהג באלימות כלפי סובביו. המצב עצמו הוא כאוטי וחסר ודאות וכופה עליו את התנהגותו החריגה. בבוקר שבו מחליט אדם זה ללכת ללשכת התעסוקה בכדי לחפש עבודה הוא מנסה לפתור את חוסר הוודאות של המצב הנובע מכך שאינו עובד. הוא מבין מה עליו לעשות וכיצד, וזאת מתוך הנחה ברורה שעלול להיות כי הוא לא ימצא עבודה וניסיונו ייכשל. תוך כדי מהלך זה עוברת אי הוודאות אליו, אך הוא פועל מתוך תחושה כנה שהוא שולט במצב ולא המצב בו. האחריות שאדם זה לקח על עצמו מעמידה אותו בפני מצב של חוסר ודאות לגבי התוצאה שבעקבות נקיטת היוזמה, אך בו בזמן גורמת לו להתעשת, לשלוט במצב ולהיות אדון לעצמו. נכון הוא שישנם אנשים שרואים בחוסר הוודאות ובכאוס דבר חיובי, ודווקא בשליטה ובסדר הם רואים מצב שלילי, אך כפי שנבחין הרעיון המוצג בתורה אינו מכוון לאדם פרטי, כאותם מדריכים מודרניים למימוש עצמי, אלא לחברה. וחברה, כקיבוץ של פרטים רבים, אינה יכולה לסבול מצב כאוטי וחסר ודאות לאורך זמן, גם אם ישנם בודדים בתוכה שרואים את אלה בחיוב.

נחזור לסיפור הבריאה ונבחן את החלק האחרון בתהליך: "ויבדל אלהים בין האור ובין החושך". משפט טעון סמליות הבאה ללמד אותנו שעשיית האור היא לקיחת האחריות לעומת החושך שמבטא חוסר האחריות. האדם הלוקח על עצמו אחריות אמנם אינו יודע מראש את התוצאות אך עצם לקיחת האחריות מאפשרת לו להימנות על בני האור להבדיל מבני החושך חסרי האחריות. וזה תמצית תהליך קבלת האחריות בכל עניין ודבר. כלומר, לקיחת האחריות אינה ערובה להצלחה והיחלצות ממצב של חוסר ודאות, אבל אותה אחריות שאדם לוקח על עצמו מכניסה סדר וודאות במצב, ובכך מאפשרת להימנע מהשתוללות וכאוס הנובעים מחוסר הוודאות של המצב.

את הפסקה הראשונה בבראשית שוב חותם מרכיב הזמן: "ויהי-ערב ויהי-בקר יום אחד". ההתחלה מוגדרת באמצעות הזמן, וסיומו של כל חלק בתהליך הבריאה מוגדר שוב על ידי הזמן. תיאור היום הראשון בבריאה מסתיים בהגדרה "יום אחד" וזאת כדי להדגיש בפנינו שאלוהים בכבודו ובעצמו לא ידע האם להמשיך ביצירתו. שאם כן, היה צריך לסיים את החלק הראשון בבריאה במילים "יום ראשון" שהיום השני הוא בהכרח עוקב לו. וכל זאת בא ללמדנו שתהליך לקיחת האחריות הוא לא רק מורכב ולא מובן מאליו, אלא שאינו נובע ממסקנות כל שהם, ואין ודאות לאן שיוביל. כלומר, בכל רגע ורגע צריך האדם להחליט להמשיך את תהליך לקיחת האחריות שאינו מסתמך על הישגיו הקודמים, טובים ככל שיהיו. תהליך קבלת האחריות הוא מהלך חיים שלם שבו נדרש האדם להחליט רגע רגע על המשכו, שהרי יש באפשרותו, ממש כפי שמתואר מעשה אלוהים, שלא להמשיך ולקחת את האחריות, ולכן מרכיב הזמן הוא ראשוני בהגדרתו של תהליך זה שהרי הכל מתחיל ומתרחש בזמן.

פרק א' בספר בראשית ממשיך לתאר את תהליך לקיחת האחריות של אלוהים על מעשה יצירתו במחזורים של פרקי זמן המוגדרים כימים. בתהליך זה אנו עדים ליצירת הטבע, ונראה שיש כאן תהליך יצירתי, תוך כדי לקיחת אחריות, שמתרחש בזמן.

תהליך הבריאה מגיע לשיאו כשאלוהים יוצר את האדם. כשמחליט אלוהים ליצור את האדם, הוא למעשה לוקח על עצמו את האחריות הגדולה מכולם ומחליט לעשות את האדם בצלמו כדמותו ומתאר לעצמו במה דברים אמורים:

ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל-הארץ ובכל-הרמש הרומש על הארץ. (שם כו')

צלם אלוהים המוזכר נחשב לאחת החידות הגדולות של התורה: האם הכוונה היא לאיזו שהיא צורה ודמות גשמית? הרי זה לא ייתכן, מכיוון שתכונות אלו נשללו מאלוהים. אני נמנה עם הגורסים שצלם אלוהים הוא חופש הבחירה, כלומר: היכולת לקחת אחריות. ואכן, הטקסט מגלה בצורה בלתי משתמעת לשתי פנים שרק לאדם ניתנת יכולת לרדות בכל הארץ על כל המשתמע מכך, ורק לו ניתן צלם אלוהים. והרי אלוהים מתואר בפרק פתיחה זה על ידי תהליך לקיחת האחריות בלבד. אין לו כל תיאור אחר, ולכן צלמו יכול להיות רק מה שתואר בטקסט בתמציתיות. במילים אחרות: אלוהים מכניס משהו מצלמו באדם, ואותו משהו הוא חופש הבחירה שמתבטא ביכולתו של האדם לקחת אחריות ולהתחייב ממש כמו הבורא.

התהליך מגיע לשיאו והאדם נברא בצלם אלוהים:
ויברא אלהים את-האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם. (שם כז')

זכר ונקבה ברא אותם, כדי להדגיש את השלכת רעיון האחריות על שני בני המינים באופן שווה. ולמרות שבשלבים מאוחרים יותר בתנ"ך ובדתות השונות שהתפתחו ממנו, מופלית האישה לרעה באופן שאינו משקף את השוויון העקרוני שבא לידי ביטוי בפסוק זה, רואים הכותבים, כאן ועכשיו, שכל מה שעשה אלוהים טוב מאוד. והבריאה מסתיימת ביום השביעי שבו שובת אלוהים מכל מלאכתו אשר עשה. אך האם באמת זקוק אלוהים למנוחה? ובכלל, מדוע יוצא אלוהים למנוחתו? או אולי אין לאלוהים ברירה אלא לצאת למנוחה שגזר על עצמו? מה בעצם קורה כאן?

למעשה, אלוהים מסיים את תפקידו, כלומר את אחריותו על היצירה וזו עוברת לאדם, שכן הוא היחיד שנברא בצלם ושיש לו חופש בחירה. ברגע שאלוהים הכניס באדם את צלמו המתבטא ביכולתו לקחת את האחריות בעצמו ועל עצמו, הוא עצמו מפסיק לקחת את האחריות, כי אם ימשיך לעשות זאת, האדם שברא בצלמו כדמותו לא יוכל לממש את שניטע בו, את יכולתו החופשית לבחור ולקחת אחריות. פרשנים רבים רואים בעניין זה פרדוכס גדול שמהווה את אחד מעמדות המוצא לשאלת חופש הבחירה של האדם. אך למעשה אלוהים מסיים את יצירתו, ומכיוון שהוא עצמו אינו יכול ליהנות ממנה, שכן הוא לא חלק מן הטבע, הוא נוטע באדם את צלמו, כלומר את היכולת לקחת אחריות על היצירה, במובן של להכיר בה וגם ליהנות ממנה, וזאת בניגוד לשאר היצורים שמסוגלים רק לחיות אותה.

היום השביעי שבו שובת אלוהים מכל מלאכתו ומפסיק לקחת את האחריות, הוא היום הראשון שבו האדם מתחיל לקחת אחריות מהפכנית זו על עצמו. וזוהי משמעותו העמוקה והמיוחדת של יום זה - יום השבת.

זאת התחלת התורה שמתארת בפרק הראשון את תהליך האחריות והאצלתו מאלוהים לאדם. זהו הפרק ממנו ניתן ללמוד שאחריותו של אלוהים הסתיימה כשנטע באדם את היכולת שממשיכה ללוותו במהלך חייו. במילים אחרות: בניגוד לאלוהים שאחריותו היתה סופית, אחריות האדם היא אין-סופית.

בעיית חופש הבחירה של האדם מוצגת במלוא חריפותה אל מול יכולתו של אלוהים המשתקפת מהדיווח על מעשיו בפרק זה. לא קיימת סתירה בין השניים ולאלוהים יש אפשרות לחזור ולקחת את האחריות בכל רגע שירצה, אך מהות הבריאה מוגדרת כאוטונומית, כלומר כפועלת מעצמה מבחינה טבעית ורוחנית; הטבע מתפתח בצורה אבולוציונית על פי חוקי היסוד שנקבעו עם הבריאה ומשקף את המציאות הטבעית בכל זמן נתון, והאדם כיצור טבעי מתפתח באבולוציה זאת, אך חופש הבחירה שניתן לו מאפשר לו לכוון את חייו ולנסות לקחת אחריות עליהם ובכך לממש את תכליתו בעולם. חוסר לקיחת אחריות משאיר את האדם להתפתחותו הטבעית/חייתית בלבד ומותירו בלי החופש שניתן לו. באדם, אם-כן, מצויה יכולת לכוון את העולם על פי רצונו וזוהי כל תכליתו.

אלוהים אמנם יכול להתערב ביצירתו בכל רגע נתון, אך הדבר אינו הולם את היצירה במידה והוא מעוניין כי תתפקד כפי שהועיד לה. כל התערבות בחוקי הטבע עלולה לשנות את המציאות ואת האדם בתוכה, וכל התערבות באשר לרצונותיו של האדם האוטונומי, תשנה את היצירה מכפי שהתכוון אליה; היא תפסיק להיות יצירה חיה ומתפתחת מעצמה ותהפוך לניסוי ידוע מראש שהבריאה איננה מצדיקה אותו. מהכתוב עולה כי לא לכך התכוון אלוהים וכי הניסוי שאותו הוא עורך פועל ומתפתח מעצמו על פי נתוני הפתיחה שאותם יצר לו. יצירה זאת משלבת בדרך מקורית בין ההתפתחות הטבעית/אבולוציונית של כל מרכיבי הטבע לבין התפתחותו הרוחנית של האדם. כלומר, השילוב שבין החומר לרוח והתפתחותם העצמית המשותפת הוא העניין הגדול בבריאה, ולכן התערבות אלוהים בהתפתחות זו עלולה לבטל את מהות הבריאה כפי שהוצגה בפנינו. כל עוד אנו פועלים מתוך חופש הבחירה שלנו, ומודעים לכך, האחריות היא שלנו. מעורבות אלוהים ביצירה, עלולה להפוך את הבריאה לדבר סטטי, שכן לא יהיה יצור שיוכל להכיר בה ולקיים את חשיבותה הדינאמית. הזמן, שמאפשר את הדינמיות הזו, ונתפס כדבר החשוב ביותר ביצירה, גורם לכך שהסיפור נפתח בהגדרת הזמן - בראשית, ולכן את שם אלוהים - יהוה, ניתן לכרוך בזמן עצמו, זמן ההווה. התייחסות זאת מבטאת את החשיבות העצומה שייחסו כותבי הספר למרכיב הזמן, גם אם לא התיימרו להבינו ולמצותו עד תום.

התפתחות היצירה מרגע הבריאה כורכת את החומר והרוח הזורמים יחדיו בזמן. הבריאה נתפסת כיצירה ייחודית שבה החומר והרוח, מהווים שלמות אחת שמתפתחת מעצמה. אחריות האדם במציאות שאליה נקלע, הינה הדרך המעשית לקיום התפתחות זאת. התורה מעמידה בידי האדם את האמצעים והכלים המוחשיים לקיום זה, כאשר היא רואה בחברה את המסד ההכרחי לבניית הפלטפורמה שתאפשר לאדם האחד לזנק ממנה ולקחת אחריות על ייחודיותו החד-פעמית בעולם. אחריות זו שאותה לוקח האדם על עצמו, כל אחד ואחד באופן פרטי, והחברה באורח גורף, היא זו שגורמת להתפתחות היצירה במובנה הכולל.

הצגת הדברים בצורה זאת, עם פתיחת ספר בראשית מגלה שזהו הנושא הגדול שעליו מושתתת התורה, שמבוטאת בסיפור, בשיר, במשל, באבחנות וצורות שבהן בחרו כותבי התנ"ך לספר את סיפור האחריות הגדול והאין-סופי של האדם במציאות כפי שנבראה על ידי אלוהים. נקודת מוצא מאלפת זו, לדעתי, אינה משמשת רק כדימוי לגבי ההמשך, אלא מכילה בקרבה את הרעיון כולו בצורתו הצרופה, וזאת בניגוד לנקודת המבט הנורמטיבית שבה נתפסת היהדות כהתחלה שהלכה והתפתחה עם הזמן. כלומר, העיסוק ברעיון בהמשך הספר אינו מבטא את התפתחותו האידאית, אלא דווקא את ההתפשרויות המציאותיות והגשמיות שעשו בני האדם איתו, בכדי להתמודד עם מה שהוצג בפניהם בתחילת הספר כאפיון אלוהי טהור שראוי להגשמה.

התנ"ך נכתב בימים שבהם היתה הדת האמצעי הדומיננטי לניהול החברה ולהשלטת סדר בחיי בני האדם. בקצה הפירמידה עמד שליט כל יכול שפעל בשם הדת, או האל/אליל שאותו עבד. בשם אותו אל כפה השליט את רעיונותיו ורצונותיו, ומימש את שלטונו באופן מוחלט ללא מתן אפשרות להתנגדות. בתחתית נמצאו ההמונים שנמנע מהם לשלוט על חייהם, והם חיו כשהם משועבדים למרותו של השלטון בשם האל. צורת שלטון זו, בסגנונות שונים, היתה נהוגה ברחבי העולם והעולם המערבי בפרט, עד לסוף המאה השמונה-עשרה.

מהיום שבו עמד האדם על דעתו ותפס שהוא פועל לא רק על פי טבעו, אלא שהוא חופשי לכוון את חייו בעצמו, הוא חש בדידות גדולה שכן הבין שהוא אדון לעצמו. תחושה זו לבדה עלולה להעביר אדם על דעתו במידה והוא לא הכשיר עצמו לחיות על פיה. הצורך העמוק באל הכל יכול, היודע טוב יותר ויכול לכוון במעשיו ובדרכיו, השרתה על האדם תחושה שהוא איננו ממש לבדו וכי נטל החיים אינו מונח רק על כתפיו. האל, שאותו גילה האדם, ניחם אותו ועזר לו להתמודד עם תחושת הבדידות המפחידה.

לפי התורה, והתפיסה היהודית הדתית, היה האל האחד מצוי בתודעת האנושות מבראשית. במשך דורות קיבל הכוח העליון האחד פרשנויות שונות והופרט לכוחות רבים ושונים שבתחילה הוצגו על ידי עצמים או גרמי שמים שונים. עם הזמן הפכו עצמים מוחשיים, מובנים ומסתוריים אלו לבעלי הכוח עצמו, ולמעין מדיומים להעברת הכוח. כך נולדה האלילות כפי שהתנ"ך מכיר ומציג אותה. כנגד תופעה זו, וניצולה ההרסני לשליטה בבני האדם, יצאה התורה למאבק חסר פשרות, שכן ראתה בו את הגורם העיקרי לשיעבוד האדם ושלילת החופש שלו. התנ"ך נכתב באותה תקופה, ומתוך אותם תנאים חברתיים, ומשום כך השימוש בדת כחוט השוזר את הסיפור היה בלתי נמנע. מסיבה זו גם בני ישראל, שלא היו שונים מעמים אחרים בעולם העתיק, הסדירו את חייהם על פי דת וכתבו את הספר ברוח דתית.

אבל - בניגוד לדתות המוכרות מזמנים אלו מכריזה היהדות שאלוהים הוא אחד, הוא לבדו יצר את העולם בו אנו חיים, והוא איננו חלק מהטבע, מה שהופך אותו לישות על טבעית ובלתי נתפסת על ידי בני האדם, שכן בני האדם הם חלק מהבריאה והטבע. בן לילה הפכו היהודים את האלים הגשמיים, שאותם ניתן להשיג ולהכיר, לרעיון עמוק שנמצא במוחו של האדם שהוגדר כישות רוחנית יחידה לא נתפסת ובעלת זכויות היוצרים היחידה על הטבע. מכיוון שישות זו איננה ניתנת לתפיסה אין לאף אחד רשות לפעול בשמה אפילו לא בתוקף אלוהותה. אלוהותו של אלוהים היא נחלתו בלבד. היהדות, אם כן, מזקקת את רעיון האלוהות עד כדי כך שהיא מחזירה את האדם ליעודו - להיות אדון לעצמו, להיות אדם חופשי שמסוגל לבחור באחריות בלי צורך בכפירה בדת, ומתוך הכרת הדת עצמה, שנתפסת כהכרח המציאות באותה תקופה.

ספק עם הרעיון המונותאיסטי הוא רעיון יהודי מקורי, אך היו אלה היהודים שאמרו את הדברים הללו בצורה גלויה וברורה ובדרך שכל בני האדם יוכלו להתחבר אליהם באמצעות התנ"ך. ולא רק שאמרו את הדברים, אלא שהחליטו לעשות את הצעד הגדול מתפיסה אידאית של הרעיון למימושו בחיים. כלומר, להוציא את הרעיון מהכוח לפועל.

בכדי להוציא את הרעיון לפועל מציג התנ"ך את התגלות האלוהים בפני האדם ואת התביעה הגדולה מהאדם לעבוד את אלוהים באמצעות שמירת חוקי התורה וקיום המצוות. שני עקרונות אלו, שליוו את עם ישראל לאורך הדורות היו הצורה הדתית לקיום הרעיון. פרק א' של בראשית מסיים את תיאור הערך שהקורא מונחה לשאוף אליו. משלב זה מתחיל תהליך החיים שמלמד כי הצגת הערך היתה קלה בהרבה ממימושו בפועל.

האם האנשים שחיו בתקופה שבה החיים סבבו סביב הדת והאלים, היו יכולים למצוא דרך מקורית יותר, נועזת ומתומצתת להציג את הדברים? השימוש באלוהים כדוגמה ובדת כאמצעי, היו הכלים והצורות שעמדו בפני כותבי הספר בכדי להתחבר לבני תקופתם. המהות אותה הם מתארים היא זו שעומדת במבחן הזמן, וזאת גם ללא קשר באשר לצורה הדתית שנבחרה להציג אותה.

אלוהים, כפי שהוצג בפרק פתיחה זה, מהווה אפוא את היסוד המהותי לספר כולו והוא אינו מוערך על פי כוחו. הוא לא אל הגבורה והאהבה, הוא גם לא אל המזל או הגורל, הוא לא אל המלחמה או הניצחון, הוא גם לא אל היופי והמין ולא אל החסד והרחמים, הוא בעצם לא-כלום. אלוהי היהודים, מוצג בפנינו באמצעות ערך האחריות. לערך זה אנו שואפים, ולכן לאלוהינו אנו רוצים להידמות. ביכולת הזו, שמתגלמת באלוהים בפרק ראשון זה של התורה, רואים היהודים את הערך היחיד שיש לשאוף אליו ולכן הם לוקחים את האחריות על אלוהים זה. כלומר, מתחייבים בפני החופש והאחריות עצמה.

האין אל זה ראוי שנשאף אליו? האיננו בני אדם משכילים הראויים לאל שכזה? ואם כן, האין עלינו להודות יום-יום, שעה-שעה לאל זה, על שאנו מסוגלים להכיר בכל זאת?

פרק 12
הפרדת החינוך מהמדינה

לאור הדברים שנאמרו עד כה מתעוררת השאלה: כיצד מיישמים את הרעיון היהודי בצורה מציאותית שאותו יאמצו רוב בני העם שאינם שומרי מצוות, ומקיימים את הקשר תורה-אדם-אדמה בצורה מודרנית? האם אפשר להתוות כיוון פעולה ולעורר רבים לעסוק בכך? ככל שיעסקו בכך יותר אנשים ירבו הדעות על הדרך שיש ללכת בה, ובסופו של דבר תצא היהדות נשכרת, מכיוון שהעיסוק עצמו ולקיחת האחריות על כך, האישית והקולקטיבית, הוא במהות העניין. תהליך זה עבר על היהדות כבר אחרי חורבן בית המקדש השני, ובעקבותיו נאלצו היהודים להתאים עצמם למציאות החדשה שנכפתה עליהם. את הטון לתהליך זה נתנו הפרושים ואמונותיהם, שנהיו הרוב בעם, והם שהתוו את מהלך החיים וקבעו את עתיד היהדות לדורות. השינוי הגדול שחוללו הפרושים לאחר החורבן התבטא בהחלפת בית המקדש האחד בבתי הכנסת הקהילתיים, בהחלפת הקרבת הקורבנות בתפילה וגמילות החסדים, ובחינוך למצוות תוך יצירת ההלכה, שקבעו את הלימוד כערך ראשון ועיקרי. תהליך זה ערך מאות שנים עד שהתגבש לאורח חיים מחייב.

המהפכה הציונית החזירה חלק מארץ ישראל לעם ישראל והקימה את מדינת ישראל. שינוי מהותי זה ובהנחה שרוב העם לא מתייחס לזיקתו למסורת כמחויבות לקבל על עצמו עול תורה ומצוות, לא בישראל ולא בפזורה, מחייבים הערכות חדשה ומציאותית. תקופת המעבר המעורפלת שבין מהלך החיים הדתי, שהיה מקובל על רוב העם עד שלהי המאה ה-19, ומהלך החיים החדש שהחל עם שחר הציונות המעשית, עומדת להסתיים ברגע שהרוב היהודי ייטול את האחריות לקיום היהדות באמצעים חדשים ובצורה מודרנית.

התפנית שתתן את הדחיפה להמשך קיום היהדות ולפיתוחה מחייבת את החלפת החינוך למצוות בחינוך לאחריות, העלאת ערך הלימוד וההשכלה לדרגת חשיבות ראשונה שתחליף את בית הכנסת בבית הספר כמרכז קהילתי רוחני, וחיזוק הזיקה בין האדם/העם לאדמתו - היא מדינתו.

יש לשים לב שאף אחד ממרכיבים אלו אינו עוסק בפוליטיקה. גם העמקת הקשר עם הארץ והאדמה אינו צעד פוליטי, ולמרות שכל צעד שאדם עושה יהיו פוליטיקאים שינסו להפיק ממנו תועלת, אין להפקיר את אהבת המולדת לעדה החושבת כי באהבה זו תביא לימות המשיח, לגאולה ולאחרית הימים. העמקת הקשר עם הארץ נעשית לשם העניין עצמו; כדי שנלמד לקחת אחריות על אדמה ומדינה זו, מתוך הכרה בחשיבותן לקיום הרעיון והעם היהודי, ולא מתוך מגמות פוליטיות כוחניות ומשיחיות דתיות.

כדי לחולל את התפנית המתוארת יש להפריד בין הרעיון היהודי ובין המדינה, מכיוון שהתווית כיוון פעולה לקיום הרעיון היהודי איננה יכולה לבוא מהשלטון המדיני (כפי שהוסבר בפרקים הקודמים). ומכיוון שקיום הרעיון היהודי תלוי בראש וראשונה בחינוך - חינוך לאחריות, ההפרדה בין הרעיון היהודי לבין המדינה היא הפרדת החינוך מהמדינה. כלומר, הפרדת החינוך מהשלטון המדיני ויצירת רשות חינוך לאומית אוטונומית א-פוליטית.

כמודל לרשות זו צריכה להיות הרשות השופטת. רשות זו היא אוטונומית באופייה, היא איננה נשלטת או מכוונת באופן ישיר על ידי הפוליטיקאים, אך חותרת להיות ממלכתית, מאוזנת ובעלת קשרים הדוקים עם הרשות המחוקקת, הכנסת, והרשות המבצעת, הממשלה.

הפרדת שלוש הרשויות בשיטת המימשל הדמוקרטי מתמודדת עם הסכנה הכרוכה בריכוז עוצמה שעלולה לגרום להשחתה מירבית של השלטון ושעבוד העם, כדוגמת המשטרים הטוטליטאריים. השיטה הדמוקרטית, עשויה לרסן את תאוות השלטון והכח המוחלטים של הפוליטיקאים באמצעות הפרדת הרשויות וקיום בחירות אחת לכמה שנים. אמנם, המנגנון הדמוקרטי איננו מבטיח שהטובים המוכשרים והמתאימים יגיעו לשלטון, אבל הוא מאפשר לעם לפטרם ולהחליפם. הדמוקרטיה, למרות מגבלותיה ובעיותיה, היא צורת השלטון היחידה האפשרית כיום מבחינת היהדות, מכיוון שהיא היחידה המאפשרת, במידת מה, את חופש האדם במובנו האישי והחברתי.

הצורך בהפרדת החינוך מהמדינה נובע מאותה הסיבה שהביאה להפרדת שלוש הרשויות שהוזכרו. הרי המדינה, כל מדינה, רואה בחינוך מכשיר להעמקת שלטונה תוך כדי הכוונת האוכלוסייה למגמותיה הפוליטיות של המפלגה השלטת, תהיה המפלגה אשר תהיה. הרעיון היהודי איננו תלוי במדינה ומנוגד לה באופן מהותי, ולכן אין המדינה מסוגלת לחנך אליו. התשתית הרעיונית העומדת בבסיס החינוך על ידי המדינה היא החתירה להישגיות תוך תחרותיות, שהוא האמצעי של המדינה להגדיל את עושרה ועוצמתה. אלה עומדים בסתירה למהות היהודית המציגה את חופש האדם כדבר העיקרי ואת אחריות האדם כמקיים חופש זה.

עבור הפוליטיקאים החינוך הוא אמצעי להעמקת שלטונם ולהגדלת עושרה ועוצמתה של המדינה, ומערכת החינוך הממלכתית משרתת בעיקרה עיקרון זה. היא מעודדת תחרותיות והישגיות, כאשר מספר האנשים הנחוצים לביסוס עקרון זה איננו גדול במיוחד, אלא נמדד באחוז קטן מכלל האוכלוסייה. המדינה שואפת להגיע לאחוז זה כדי שיצעיד אותה להישגיה, כשבפועל נשארים רוב בני האדם נוחים עד כמה שניתן לעיצוב ושליטה למען יצביעו במערכת הבחירות הבאה ל"מפלגה הנכונה". הראשונים מקבלים פיצויים בדרך הכספית-חומרית שהם משיגים לעצמם עקב כשרונותיהם המקצועיים, הניהוליים והעסקיים, אך המדינה משאירה אותם מתוסכלים בכל הקשור לפוליטיקה ולשלטון. מוכשרים ככל שיהיו, רובם אינם מעוניינים ואינם מצטרפים להנהגה פוליטית כל שהיא. הם מכירים מקרוב את התנהלות הביצה הפוליטית ומגמותיה השרירותיות. והשאר, שהם הרוב הקובע מי ישלוט, נשארים ללא החינוך הדרוש להם ולעיתים ללא הפיצוי הכספי-חומרי שהם מצפים לו. למרות זאת, מסתבר שכל אחד ואחת יכולים להחליט בעצמם ללמוד, להתקדם ולהתפתח, והמדינה תראה בכך הישג, ולא יעלה בדעתה לעצור תהליך כזה. אנשים שהשלימו את לימודיהם האקדמיים מוצגים כדוגמה לאפשרויות שהמדינה מציבה בפניהם, וזו אף מתגדרת בהם. אך האם אנו יכולים לראות בהישגיות אישית זו מגמה כללית? המתבונן במערכת החינוך של המדינה והתדרדרותה מזה שנים רבות, ללא הבדל במפלגה השלטת, אינו יכול שלא לראות את ההיפך.

מערכת החינוך מכוונת ונשלטת על ידי פוליטיקאים שמבקשים לשרת בראש וראשונה את האינטרסים המפלגתיים של עצמם ומפלגותיהם ובראשם הדבקות בשלטון, ולא את האינטרסים האנושיים של התושבים שבראשם קיום חופש האדם. מערכת החינוך, למרות תקציביה האדירים אינה מחנכת, וחלק ניכר ממשאביה וממושאי הלימוד נכפים על התלמידים על פי תפיסותיה המפלגתיות. בזאת הפוליטיקאים מכל המפלגות דומים אלה לאלה, ולא רק שכך, הם מעודדים מגמה זו מתוך חשבון ציני שכאשר הם יהיו בשלטון ינהגו, כמו קודמיהם, ממש באותה צורה, ולא יהיה מי שיעמוד בשער. כך מעניקים מוסדות השלטון "הזדמנות שווה" לכל המפלגות, להשתלטות "חינוכית" על התושבים. כל אחת בתורה, על פי כוחה, יכולתה ותפיסתה המפלגתית.

כנגד הדברים הנ"ל תעלה הטענה שהפוליטיקאים נבחרים בבחירות דמוקרטיות, וחלק מביטוי רצונו של העם בבחירות הוא גם המגמה החינוכית הרצויה לו המיוצגת על ידי המפלגה שנבחרה. על כך ניתן להשיב שאין מפלגה פוליטית שמעוניינת להציג מצע חינוכי שונה מהחינוך להישגיות, שהוא באופן עקרוני היפוך מחינוך לאחריות, מכיוון שחינוך להישגיות עומד בקנה אחד עם שאיפותיה "הטבעיות" של המדינה לצבירת עושר ועוצמה. המפלגות רואות בחינוך להישגיות את העיקר, וההבדל ביניהן הוא במדיניות החינוך תוך הדגשת חומר לימוד זה או אחר. החינוך לאחריות אינו בא לקבוע רק מדיניות חינוך חדשה, אלא לבסס מצע רעיוני חדש שהשלטון הפוליטי מנוע מלהציע, מכיוון שזה עומד בסתירה לשאיפותיו ההישגיות. בניגוד לפרמטרים המדיניים האחרים המופקדים בידי השלטון: הכלכליים, הבטחוניים, הפנימיים ויחסי חוץ, שעוסקים בצרכיהם הגשמיים של האנשים והמדינה, על החינוך לעסוק במהותו הפנימית של האדם, בחופש שלו. האחריות על פי הרעיון היהודי היא קיום החופש מבחינתו הערכית, ולכן אליו יש לחנך. חופש האדם עומד בסתירה ל"טבע האדם" שהשלטון המדיני נתפס כמייצגו המובהק ביותר ומכאן שאין הוא מסוגל לחנך אליו. אין בדברים אלו בכדי לשלול את השלטון המדיני, אלא להבהיר שהפרדת החינוך מהמדינה חיונית ושתעניק סיכוי ממשי להתפתחות אמיתית של האדם, וגם להכרתו במדינה ובצרכיה הטבעיים, ממש כפי שהוא מכיר בצרכיו הגשמיים האישיים. החינוך לאחריות מקיים את חופש האדם במסגרת המדינה, שבה הוא רואה את התבנית החברתית ההכרחית לקיום האדם המודרני, למרות המגבלות הרבות שהמדינה מעמידה בפניו.

כנגד הביקורת לכוחניות הפוליטיקאים, וההשחתה הנובעת מכך, תעלה הטענה שגם בהקמת רשות חינוך נפרדת יקומו מוקדי כוח שבהכרח כרוכים במאבקים, תככנות והשחתה. אולי, אבל גם אם כך יהיה הדבר הוא יהיה מנותק מן הכוח הרב שיש לשלטון הפוליטי המחובר לתקציבי המדינה האדירים המביאים אותו להשחתה גדולה הרבה יותר. ניתוק זה אולי יעביר חלק מן הכוח לרשות אחרת, אך בצורה זו יפוצל הכוח השלטוני, ויגרום לאיזון נוסף במערכת למען המטרה הנעלה שלשמה הוקמה מדינת היהודים.

השלטון במדינת ישראל יצטרך לעבור עוד שלבים רבים עד שנגיע למצב בו אנו לא מנהלים את המדינה כעיירה קטנה, בה לכל כמה אלפי תושבים יש תוכנית מדינית ייחודית, ושעל סמך זו הם מקימים מפלגה פוליטית וכמותם נוהגים רבים וטובים אחרים. לזמן קצב משלו וזה מתקדם צעד אחרי צעד. אף ילד לא התחיל לרוץ לפני שלמד לזחול. אבל - העם היהודי מתייחד בניסיונו הקולקטיבי בחינוך וברצונו העז להשכלה. שתי נטיות שעלולות להתנגש ולהשתלט זאת על זאת: השלטון המדיני, שבו אין ליהודים ניסיון רב, שמייצג את "טבע האדם" ואת צרכיו ההכרחיים, והחינוך, שבו יש לנו ניסיון רב מאשר לעמים אחרים, שחותר לקיים את "חופש האדם" המתבטא בלקיחת אחריות אינטלקטואלית ומעשית על עצמו, ובשל התנגשות רעיונית זאת עלינו להפריד את החינוך מהמדינה. אין מדובר בהפרדה מוחלטת של החינוך מן המדינה, אלא בהקמת רשות רביעית, רשות החינוך, כדוגמת הרשות השופטת שפועלת באופן אוטונומי, אך קשורה לצרכי המדינה, איננה מתכחשת אליהם או פועלת כנגדה, אך איננה כפופה לה לחלוטין.

לעם היהודי יש מסורת של הובלת מהפכות חברתיות שביסודם עמד חופש האדם והתקוממותו והתרסתו מול שעבודו הטבעי. רעיונות עבריים קדומים היו בבסיס המהפכות החברתיות המודרניות שיהודים רבים השקיעו את מאווייהם וכוחם להגשימן. האם לא הגיע הזמן שנכיר בייחודנו בכדי שנוכל לחולל את השינוי החברתי שימשיך את המהפכה הציונית? שינוי שישאף ליצירת הפלטפורמה היהודית שתאפשר לכל אחד ואחת לממש את ייחודיותו החד פעמית בעולם, בכדי לקיים עצמו כאדם חופשי במדינתו העצמאית? האם מדובר במשאלת לב בלבד?

הפרדת החינוך מן המדינה אינה רק משאת נפש, אלא מתקיימת כבר הלכה למעשה במדינה בעקבות מצבה הקשה של מערכת החינוך. החינוך שמעניקה המדינה נכשל הן בטיפוח ההישגיות, והן בתחום הערכים; באלה הקשורים בהבטחת אינטגרציה חברתית וסולידריות לאומית. כמו כן, בית הספר מדכא את אישיותו הפרטית והספונטנית של הילד כפרט. מכאן שהחינוך על ידי המדינה נתפס כנכשל בהיבטו הציבורי, החברתי לאומי, ובמישור הפרטי והאינדיבידואלי. מצב מערכת החינוך בישראל איננו ייחודי ומערכות החינוך הממלכתיות ברוב המדינות המערביות סובלות מבעיות דומות. החינוך לאחריות מנסה להתמודד עם שני אתגרים אלו, לא באמצעות שינוי כזה או אחר של מדיניות החינוך, אלא מתוך העמדת מצע רעיוני חדש לחינוך ויצירת כלים מציאותיים למימושו. כלומר, לא רק מדיניות חדשה נחוצה למערכת החינוך אלא דם חדש.

תהליך הפרדת החינוך מן המדינה כבר קיים בפועל. זרמי חינוך שונים - העצמאי, החרדי, הדתי לאומי והערבי, מותרים במדינה ואף נהנים מאוטונומיה מסוימת, כשהזרם החרדי נהנה מאוטונומיה כמעט מלאה, בזמן שהוא מחנך את תלמידיו כנגד ערכים רבים שהמדינה מייצגת. זרמים אלה מייצגים בפועל את ביזור החינוך. כתוצאה ממצבה האומלל של מערכת החינוך עלתה גם מעורבות ההורים בחינוך בצורה משמעותית, מה שמנתק את החינוך עוד יותר מן המדינה. בנוסף לכך, ובעקבות מעורבות ההורים, הופך בית הספר לקהילתי באופיו, והניתוק מהמדינה ממשיך באמצעות הזרמת תקציבים מן הרשויות המוניציפליות, שלאזרח יש עליהם השפעה הרבה יותר ממוקדת מתקציבי השלטון המרכזי. כל אלה מעידים על הצורך, או על השאיפה להפרדת החינוך מהמדינה. מכאן שהפרדת החינוך מן המדינה והפיכתה לרשות נפרדת, איננה בגדר תוכנית מהפכנית כלל ועיקר, אלא התמודדות עם אתגרים וצרכים מוחשיים של האוכלוסייה. הגשמת תוכנית זו תיצור את הפלטפורמה היהודית המודרנית שתאפשר לעם היהודי לקיים בהווה ובעתיד את היהדות. לפני שנלבן את הדרכים האפשריות ליצירת הפלטפורמה הנ"ל, נברר מה מקופל בה ומהווה מעין חזון לא כתוב - החינוך לאחריות.

סוף דבר
אלוהים ואושרו של האדם

"אתה מאמין באלוהים?" שאלה אותי מכרה שחשפתי באוזניה חלק מהשגותי בספר זה. "אני מאמין רק באלוהים!" עניתי, והיא חייכה אלי במבוכה המהולה בהתפעלות.

במהלך ספר זה ניסיתי להעלות שאלות אחדות בקשר לאלוהים, לאושרו של האדם ואחריותו בעולם. יש אין-ספור שאלות שרצוי לשאול אותן, ואולי תהיותי יוכלו לעורר חלק מהן כפי שניסיתי לאבחן מתוך התנ"ך, ספר היסוד של היהדות. את הרעיון והמהות היהודים ניתן לקרוא בתנ"ך ולהבין אותם כפי שנראו לי וכפי שהם נקראים מתוכו ולא נוצקים לתוכו. כיצד גיבשו כותבי התנ"ך את הרעיונות שאותם ניסו להעביר באמצעות ספרם? ספק אם ניתן לענות על שאלה מסקרנת זו. רוב פרשני התנ"ך וחוקריו מודעים לאוזלת ידם לדעת כיצד האדם יודע את מה שהוא יודע. כל שנשאר להם לעשות הוא לנסות ולמצוא מקורות אפשריים לרעיונות, מקורות קדומים ורבים יותר. אך גם בחשיפת מקורות כאלו, וגם אילו ימצא המקור הוודאי לרעיונות אלה, לא יוכלו החוקרים לענות על השאלה: כיצד ידעו הכותבים את מה שידעו? את אותה שאלה ניתן היה להפנות לאלברט איינשטיין: כיצד ידע את שידע בזמן שאף אחד אחר לא ידע זאת? שהרי הוא למד פיזיקה כפי שלימדו בזמנו, ויחד איתו למדו אחרים כמוהו, וכל העוסקים בפיזיקה הכירו את הידע הידוע ממש כמוהו, אז איך קרה שדווקא הוא ידע את מה שלא היה ידוע? הדתיים קוראים לכך התגלות, הארה והשגחה, היוונים הקדומים כינו אותה מתת-אל (כריזמה), האמנים מכנים זאת השראה, מוזה או אינספירציה, והמדענים, חוקרי המוח, יאמרו שיש בכך חוסר נורמאליות בתפקוד המוח המכונה גאונות. התשובות הללו רק מעוררות שאלות נוספות, מבלי שנגיע לשאלה ולתשובה האחרונה המספקת את התשובה. מי שמתיימר לספק תשובה אחת ומוחלטת מנסה להביא את ההתפתחות לעצירה סופית. עצירה שמשמעותה סוף לאדם, הרבה יותר מאשר היא סוף לשאלות, מכיוון שרק באדם מצויה היכולת לשאול שאלות ובכך הוא מקיים עצמו ויקיים עצמו כל עוד הוא יהיה.

שאלת שאלות אם כן, נובעת מהחופש, והבחירה באחריות מקיימת את החופש מבחינתו הערכית ומובילה להפניית שאלות ערכיות, שמובילות את האדם לקיומו הערכי ולא הטבעי בלבד. מכאן, שהאפשרות הניתנת לאדם לשוות לעצמו ערך משגיבה אותו מעל יצורי תבל האחרים, ומחייבת אותו לבחור באחריות באם הוא באמת רוצה לראות עצמו כבעל חופש בחירה. ולכן, כותבי התנ"ך מציגים את החופש באמצעות אלוהים בכבודו ובעצמו, ומאצילים יכולת זו ממנו לאדם באקט בריאת האדם. לפי התורה, האדם איננו מקבל מאלוהים שום דבר פרט לחופש הבחירה. את השאר עליו לגלות, להחליט ולעשות מתוך חופש הבחירה שלו, ולא מתוך התיימרות לדעת את האמת בשם אלוהים. מכאן שהאדם הוא יצור אוטונומי המתפתח מעצמו ומודע לכך, ולכן אושרו תלוי במידת האחריות שהוא לוקח על עצמו, ולא ברצונו העז שאלוהים יקח עליו את האחריות.

התנ"ך מסיים את הצגת הרעיון לאחר פרקים אחדים, ומתרכז בקיומו של הרעיון והעמדת כלים מוחשיים ליישומו. אך עם זאת, ולמרות שמסיפורו של אברהם מעמידים הכותבים את הכלים לקיום הרעיון - הארץ, העם, החוקים, ההיסטוריה, הדת והמסורת - הם לא נטשו כליל את ההגות הרעיונית, יסוד המהות, וכורכים את כל המרכיבים לקיום הרעיון למיקשה אחת רעיונית, סיפורית והיסטורית, שעומדת במבחן הזמן.

הקשר תורה-אדם-אדמה מעמיד את מרכיב התורה - הרעיון, כדבר ראשון, כשעל המגשים אותו לפעול מתוך זיקה אליו. האדם הוא היחיד שמסוגל להכיר ברעיון בהיותו בעל חופש בחירה והיחיד שמסוגל להגשימו באמצעות לקיחת האחריות עליו. נטילת האחריות, מתוך זיקה לחופש, ניצבת כגורם מלכד בזהות היהודית, וסיפורם של עם ישראל והיהודים מתקיים מתוך זיקה לרעיון ולאפשרות קיומו. העמדת חופש האדם מול טבע האדם שמוביל לשעבוד האדם, הינה נקודת המוצא ההיסטורית והרעיונית של עם ישראל לפי התנ"ך בסיפור יציאת מצרים. מכאן והלאה נתפס חופש האדם כמתבטא באחריות האדם וחובותיו וכבסיס ליצירת העיקרון לקיום היהודי, עיקרון שלפיו לא רק ההגות וההבנה השכלית הן החשובות, אלא שהעשייה היא המפתח לקיום הרעיון. העשייה מתאפשרת רק אם תהיה תוכנית פעולה מפורטת ומדוקדקת בכדי שבני האדם יוכלו לבחור בה.

מי שרוצה לקחת אחריות על החופש נוטל על עצמו מחויבות ערכית ומעשית, שרק בקיומה הוא יכול לראות עצמו כחופשי ולשוות לעצמו ערך. היהדות איננה רואה בחופש תכונה אימננטית שמתקיימת מעצמה, אלא מורה לבחור בחופש ולהתחייב בפניו בכל עניין בחיים. כלומר, חופש = מחויבות; מחויבות היא פועל יוצא של האחריות, שהיא מקיימת החופש מן הבחינה הערכית. מערכת זו מסבירה לנו את הקושי שבקיום החופש שממנו בורחים רוב האנשים ואת חוסר היכולת של היהדות לכפות עצמה על בני האדם שנידונו להכריע בשאלה זו מעצמם. כלומר, אי אפשר להכריח אדם להיות חופשי, אבל בקלות בלתי נסבלת ניתן לשעבדו לכל דבר אחר.

המילה אחריות איננה מוזכרת בתנ"ך, ורבים שאלו אותי אם איני עושה שימוש מגמתי ואנכרוניסטי בתנ"ך לצרכי ליבון רעיונות בני זמנינו שאינם נמצאים בספר הספרים. על כך ניתן להשיב כי כותבי התנ"ך לא הזכירו מילה זאת מכיוון שהתקופה בה נכתב חייבה אותם לכרוך את הרעיון עם האלוהים ולהסבירו באמצעותו, ויתרה מזאת: המילה אחריות לא היתה קיימת בזמן חיבור התנ"ך. השימוש במילה אחריות מתחיל רק בתקופה מאוחרת ובצורה מוגבלת.

התפתחות המילה ושימושה בימינו מאפשרים להאיר חלק מכוונות כותבי התנ"ך באמצעותה, מה שקשה היה לעשות קודם לכן. גם הביטוי "המפץ הגדול" לא היה בנמצא לפני המאה-העשרים, אך האם זה אומר שלא היה מפץ גדול לפני מיליוני שנים רק בגלל שהמילה לא היתה קיימת? התפתחות האדם קשורה גם ביכולתו להמציא מילים ולהגדיר באמצעותם תופעות, שקודם לכן היו כרוכות בהסברים מפותלים. הרעיון היהודי איננו "המצאה" שלי. הוא נמצא בתורה שבכתב ובעל פה כל הזמן, רק שהמציאות התפתחה, ואיתה באו המילים שיכולות לתאר את הרעיון בצורה מובנת לכל נפש. המציאות היא זו שמעמידה גם אמצעים חדשים לקיום הרעיון וגם אלה אינם המצאה שלי. מרכיבי הזהות היהודית, כולל הדת היהודית לא היו אלא אמצעים לקיום הרעיון בלבד. באמצעים יש להשתמש בהתאם לזמן ולתנאים. התקופה בא אנו חיים מחייבת מציאת אמצעים חדשים לקיום הרעיון ולו רק משום שהישנים כבר אינם מקובלים על רוב האנשים. המציאות היא זו שמכתיבה את ההתחדשות ואסור לנו להתכחש אליה. ביטול ההתחדשות הוא כביטול ההתפתחות, וניסיתי להראות שהרעיון היהודי ביסודו קורא להתפתחות מתמדת ורק כך ניתן לקיים אותו.

החינוך לאחריות מזוהה כקיום המודרני של הרעיון, והוא מחוייב המציאות לאור יכולות ההרס שרכשנו לעצמנו עם התפתחות המדע והטכנולוגיה. משמעות האחריות המוטלת עלינו כיום, היא כפולה ומכופלת מזו שהיתה בימי אבות אבותינו - בגלל התפתחותנו המואצת. האם אנו יכולים להמשיך ולהשתעשע עם התכונה הנשגבת שלנו - חופש האדם, ולחשוב שהוא יביא רק להישגים? ומה אם השימוש בהם? רק במאה הקודמת היינו עדים לשימוש ההרסני שעשו אנשים בטכנולוגיה שפיתחו. ככל שאנו מתפתחים יותר מבחינה מדעית וטכנולוגית חובה עלינו להכשיר עצמנו לקחת את האחריות על התפתחות זו. האם אנו מתכוונים להשאיר לימוד זה למצפון האישי של בעלי נפש? או לסדנאות פסבדו רוחניות שברוב המקרים מנצלות את מבוכתנו הנפשית להתעשרות? הרי כבר ראינו כמה מעטים היו בעלי המצפון בתקופת השואה; כמה מעטים ידעו לקחת את האחריות ולא לתת לזוועה לעבור את סף אנושיותם. לרוב האנשים אולי היה מצפון, אבל מעולם לא הכשירו אותם להשתמש בו הלכה למעשה. וכך, מצאו עצמם מיליונים מושמדים למרות המצפון, או חופש הבחירה בצורתו הרוחנית...

החינוך לאחריות פתוח לכל חברה והוא אינו יהודי מעיקרו, ממש כפי שהיתה היהדות פתוחה מתחילתה לכל אדם והציגה את הרעיון בתנ"ך, בצורה שהפכה אותו נגיש לכלל האנושות. היהודים הם אלה שקיבלו על עצמם מתוך בחירה וללא כפייה לקיים את הרעיון, והם עשו זאת בתודעה שזה הדבר הראוי לעשותו, לאדם שמנסה לבטא את ערכו. הרעיון הוא יהודי לא רק מפני שהוצג על ידי היהדות אלא מפני שהשימוש האישי והחברתי בו נפוץ בקרב היהודים. הם אלה שפיתחו את הרעיון לאורך אלפי שנים, ויצרו את זהותם המיוחדת מתוך זיקה אליו, ובשל כך הרעיון הוא יהודי. כמעט כל אדם באשר הוא, יכול לראות את ערכו ומשמעותו של הרעיון ולהתחייב בפניו כפי שלמדו לעשות היהודים במהלך ההיסטוריה המפותלת שלהם. אין חשש שהאנושות תהפוך יהודית ברגע שתיישם את החינוך לאחריות באמצעות הפרדת החינוך מהמדינה. כל חברה וכל עם יתמודדו עם הרעיון בדרכם ובמסורת שלהם מבלי לאבד מזהותם ושבלעדיה קשה להתקיים. דווקא ריבוי הדעות והדרכים השונות לקיום הרעיון יאפשרו את התחדשותו המתמדת, ואותו פלורליזם שהוצג בתנ"ך בסיפור מגדל בבל, הוא שמאפשר את ההתפתחות, ולא דעה אחת או אידיאולוגיה אחת או שלטון גלובלי אחד.

אין להכחיש שליהודים יש יתרון יחסי באפשרות מימוש הרעיון. יש להם ניסיון של שלושת אלפים שנה בתרגולו, ולאחרונה הם יצרו לעצמם אלטרנטיבה לקיום הרעיון היהודי בהקימם את מדינתם החופשית - אלטרנטיבה שהתקשו לממשה מאז חורבן בית שני. גם מספרם הקטן יחסית, בישראל ובתפוצות, מהווה יתרון, שכן קל לחולל שינויים וחידושים בחברה קטנה יותר מאשר בגדולה. אך אלו רק מגדילות את מידת האחריות המוטלת עליהם בשעה זו: להמשיך ולקיים את הרעיון תוך לימוד והפריית הזהות היהודית על כל מרכיביה, כשהם מהווים דוגמה לעצמם ולמי שיחפוץ להצטרף אליהם בנטילת האחריות. אחריות שפירושה קיום חופש האדם כתכלית האדם בעולם.

"נעשה ונשמע", אותו הביטוי שאמר העם במעמד קבלת התורה בהר-סיני, הוא בעיני אקט סמלי וטעון. משמעות הביטוי היא איננה עשייה העיוורת אלא שיש ביכולתנו לעשות בכדי לקחת אחריות עליו. כלומר, חקירת החופש והניסיון להבנתו יושמעו על ידי אלה שיהיו מסוגלים לכך, והעשייה - האחריות, היא זו שנתונה לכולנו באופן שווה ומקיימת אותנו כבני אדם חופשיים. ההכרה בחופש ובאחריות כמקיימת החופש היא כהכרה באלוהים כפי שהוצג בפנינו בספר בראשית. מכאן שההכרה באלוהים כפי שהיא מוגדרת על ידי הדת, המדגישה את הכרת מעמדו של האדם בפני האלוהים, היא ההכרה באחריות האדם במציאות כפי שהיא, או כפי שנבראה בידי האלוהים. בריאה שאין לנו מושג מדוע התרחשה, ושכנראה לעולם לא נדע את תכליתה. אך דבר אחד ברור - החופש שהוענק לנו בתהליך הבריאה אינו מובן מאליו ורק לקיחת האחריות עליו יכולה לאפיין את התכלית האפשרית מבחינתנו - בני האדם. כדי שנבין את מלוא משמעותה של הכרה זו ניתן להציב מול עינינו את הפסוק: "שיויתי ה' לנגדי תמיד" כהכרה תמידית ואין סופית באחריות שלנו במציאות כפי שהיא.

הצגת הרעיון היהודי בספר זה מאירה את האמצעים שהצבעתי עליהם כאפשריים לקיום היהדות, מאחר והאמצעי הישן - הדת היהודית, אינו יכול להתחדש באופן מציאותי ואינו מקובל יותר על רוב היהודים. במשך הזמן יקומו אנשים יותר מוכשרים ודקדקנים ממני שיפתחו את הכיוון שהתוויתי כאן לצורת המעשה. ברור שהמציאות תכתיב רבים מן המעשים, ורבים מהרעיונות המוצגים כאן ישוכללו וישתנו - וטוב שכך.

מהלך חיים זה לא יהיה פשוט, אך אנו מסוגלים לזאת. כשנתחיל בכך נגלה כי האמור כאן איננו בשמים, ואף לא משימה נשגבת שמאפשרת לקומץ אנשים מובחרים לממש עצמם, אלא לחברה כולה. כפי שנאמר בדברים ל' יא'-טו':

כי המצוה [האחריות/המחויבות] הזאת אשר אנכי מצוך היום לא-נפלאת היא ממך ולא-רחקה היא, לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה, ולא-מעבר לים היא לאמר מי יעבר-לנו אל-עבר הים ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה, כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו.

צבי עָרַב
ערב שבועות
תשס"ה